בעת שהותי ביפן במהלך לימודי האיקידו שלי, נתקלתי לא פעם בשמו של מורה זן בשם סַוואקי קוֹדוֹ, אחד ממורי הזן הגדולים של המאה ה-20, הידוע גם בכינוי "סוואקי הנווד".
לפי סיפוריו הוא נולד לבית עני מאוד והתייתם מהוריו בגיל מוקדם והתחיל את דרכו באימוני הזן, המורה שלי לאיקידו למד ממנו כאשר היה סטודנט באוניברסיטה וכשביקשתי ממנו לתאר לי אותו הוא אמר "סוואקי רושי כעס על כולם בצורה שווה, מהחשוב והעשיר עד לעני".
סוואקי כמו כינויו ניהל אורך חיים של נווד, הוא לא החזיק ברכוש וכל לילה בילה אצל אחד מתלמידיו.
עוד אנקדוטה מעניינת עליו היא, שהמקדש שעמד בראשו תקופה מסויימת, מקדש אנטייג'י בקיוטו, כיום מנוהל על ידי כומר בודהיסטי גרמני. העובדה שלא יפני עומד בראש מקדש ביפן היא לא דבר של מה בכך, הן לחברה היפנית והן לזרם הסוטו-זן, שזהו הזרם אליו השתייך סוואקי.
הרשת מלאה בסיפורים ותרגומים של כתביו של סוואקי, מי שמעוניין לדעת עוד על האיש המרתק הזה יכול לעשות בהנף אצבע.
הקטע שתירגמתי פה הוא מהספר הפופלארי ביותר של סוואקי בשם "זֵן-דַן" 禅談 או בעברית "דיבורי זן", בניגוד לכל הפוסטים הקודמים הסיפור הזה הוא בעל אופי דתי- פילוסופי ופחות ספרותי.
חמשנשק והמפלצת
פעם, היה מומחה באומנויות לחימה (בודו) בשם חמשנשק. הוא שלט היטב בחץ וקשת, במקל, בחנית, בחרב רגילה ובחרב ארוכה. בכל אחד מהנשקים יכולותיו היו יוצאות דופן.
סיפורו נמצא בתוך הסוטרות. אותו לוחם הלך בין מדינות ואזורים שונים כדי להתאמן ביכולות הלחימה שלו. יום אחד בדרכו מרגלי הר אל המעבר שבראשו פגש באיש מכפר השוכן ברגלי ההר, " אדוני הסמוראי, על הר זה יש מפלצת נוראה שאוכלת את כל מי שנקרה בדרכה. עדיף שתעקוף את ההר מסביב ולא תכנס אליו." הזהיר אותו בן הכפר. כששמע זאת חמשנשק אמר "התאמנתי הרבה כדי לא לפחד מדבר, לא נראה לי שהר זה יהווה איזושהי בעיה", "טוב, אם אתה אומר" בן הכפר לא ניסה שוב לעצור אותו וחמשנשק החל לטפס במעלה ההר.
פתאום באמצע הדרך הופיעה מפלצת עם עיניים מנצנצת כמו מטבעות, ופה ענק. כשראה זאת חמשנשק שלף את קשתו, דרך וירה, אבל החצים החדים לא הצליחו לפגוע במפלצת. גופה של המפלצת היה בעל כוח מגנטי, החצים עפו חצי דרך אבל פתאום נדבקו לגוף המפלצת. לאחר מכן, הוציא את החנית וניסה לדקור את המפלצת אבל לשווא. כשניסה למשוך אותה בחזרה גילה שגם היא נדבקה לגוף המפלצת ואי אפשר להוציא אותה. לאחר מכן, הוא שלף את החרב הארוכה שלו וניסה לחתוך אתה, אבל שוב החרב חרב נדבקה לירך של המפלצת. בלית ברירה הוציא את המקל והחל לסובב אותו, אבל גם המקל נדבק לבטנה של המפלצת. הוא שלף את חרבו, אבל גם חרבו נדבקה לגופה. הוא המשיך לנסות בלית ברירה והניף את אגרופיו באוויר, אבל כשהאגרוף פגע הוא נדבק לגוף המפלצת. וכך גם האגרוף השמאלי נדבק וכשניסה לבעוט גם שתי רגליו נדבקו. כמפלט אחרון ניסה לנגוח, אבל גם ראשו נדבק. חמשנשק נדבק כמו זבוב שנתפס במלכודת.
המפלצת הסתכלה עליו כאילו מתלבטת, מאיפה נאכל אותו?, ננגוס לו את הראש, נמלוק לו את הידיים? אבל הסמוראי לא זז, הוא נשאר רגוע ולא ניסה להשתחרר. המפלצת התפלאה, כל האלה שתפסתי קודם נאבקים עד הרגע האחרון, זה לא זז בכלל. מעניין למה הוא בכלל לא נאבק. המפלצת שאלה "היי פשפש, כל אלה שתפסתי קודם ניסו לקרוא לעזרה או לצעוק, אבל אתה לא זז בכלל, לא צועק כלום, איזה שעמום, למה לעזאזל אתה כל כך רגוע?".
חמשנשק ענה " אתה אולי חושב לאכול אותי, אבל אני לא הדבר הקטן הזה שאתה רואה בעיניים שלך. הדבר הזה שהוא אני הוא כל השמיים והארץ, נראה אותך מנסה לאכול את כל השמיים והארץ. אתה גם נמצא בתוכי. ולא רק זה, בגלל שגם אתה חלק מהשמיים והארץ, גם אני נמצא בתוכך. אם תנסה לאכול אותי פשוט האתה שבתוך האני ינסה לאכול את האני שבתוך אני, ככה שזה לא ממש משנה אתה לא באמת אוכל אותי ואני לא באמת נאכל, זה בדיוק כמו שתמנון ינסה לאכול את אחת הרגליים שלו. הארוחה שלך לא תכלה אותי ולא תגדיל אותך. אין כאן מה להרוויח. בגלל שאתה טיפש אתה לא רואה את זה, זה שתאכל אותי, לא אומר שאני יאכל לגמרי על ידך."
המפלצת הופתעה, "אתה נמצא בתוכי, אני נמצא בתוכך… איזה דברים מוזרים אתה אומר. עדיף לא לאכול יצורים מוזרים כמוך." היא אמרה.
"אם אתה רוצה לאכול תאכל, אין שום בעיה."
המפלצת התחילה לחשוש ממנו, "אני מעדיפה לא לאכול אותך."
"אם ככה, תחזיר לי את כלי הנשק שלי" המפלצת החזירה לו את כל הנשקים וחמשנשק הלך לו לדרכו בראש מורם.
אותו חמשנשק שסיפרתי עליו כאן, הוא החוויה של דרך הבודהה, הוא דרך ההתעוררות. הראייה שהעצמי לא מת לעולם. כך אפשר ליצור את האושר העילאי מכל. ברגע שהפכת כל כולך לעצמי האמתי. ברגע שהשלת את טבעך החייתי, העצמי העליון והנצחי מתגלה, האדם שאינו מת לעולם.
זוהי ההבנה המידית של "הבא את ידי הבודהות אל מול עיניך, הרי הברכה מכוסים בשלגי אייסקי", גאל את האנשים, גאל את עצמך. החזרה של כל נפש חיה אל חיי הנצח, זהו הדבר המפואר והמופתי ביותר בדרך הבודהה.
אנו הנמצאים בין שמיים וארץ אשר מאותו המקור, בין ריבוא הדברים שהם אחד, מחזיקים בכל אותו החלל שהוא עצמנו, ברגע שנבין שאותו עצמנו לעולם לא מת, זהו אותו הרגע בו נבין לראשונה את המשמעות של "חגיגיות".
תמונה זו היא של גנרל מפורסם בשם ימאמוטו קַנסוּקה, שהיה אחד מ-24 הגנרלים של המצביא טַקֵדַה שִינגֵן, אחד מגדול מצביאי יפן.
אני רוצה להגיד תודה רבה לאיתן בולוקן שעזר לי עם תרגום קטע זה, במסגרת קורס תרגום מיפנית. בימים הקרובים יתפרסם ספר פרי עטו, שהוא תרגומים של שיריה של מיטסו סוזוקי, אישתו של מורה הזן הנודע שונריו סוזוקי בשם "ליל טל".
כּוֹתוֹבַּה 