שואופוקוטיי צורובה (笑福亭鶴瓶), אחד השחקנים המוערכים ביפן. התחיל את דרכו בראקוגו.
למרות ארשת הרצינות שבד"כ משווים ליפנים, תרבות ההומור היפני היא ענפה מאוד, יש סוגים רבים של קומדיות. הז'אנר שבחרתי לכתוב עליו היום הוא ראקוגו (落語), בתרגום ישיר משמעותו הוא "דיבור נופל". הראקוגו פותח במאות ה-9 וה-10 על ידי כמרים בודהיסטים שביקשו להכניס עניין בטקסים של המקדש. הראקוגו הפך למאוד פופלארי בתקופת אדו בסביבות המאה ה-17, כאשר הוא נהיה נגיש לכלל האוכלוסיה. הופעת הראקוגו בנויה מאדם אחד שמספר סיפור שבמקרים רבים הוא מאוד מוכר (כמו מחזה של תאטרון). אותו אדם יושב על כרית, יש לו מיקרופון, מניפה ולפעמים שולחן קטן וחתיכת עץ. במהלך הסיפור על אמן הראקוגו לשלב בדיחות ולעשות קולות של הדמויות השונות. השימוש באביזרים הוא מאוד מינימאליסטי, לרוב המניפה משמשת כאביזר וחתיכת העץ לרוב משמשת כדי לסמן מעבר מדמות אחת לשנייה בדיאלוגים. סיפורים מפורסמים זוכים לביצועים שונים, בכל ביצוע הסיפור אומנם נשמר אבל הבדיחות ודרך הסיפור משתנה. כמו כמעט כל אומנות יפנית גם עולם הראקוגו הוא מאוד קפדני וישנם יחסי תלמיד מורה מאוד קרובים. לאחר שתלמיד למד אצל מורה תקופה ארוכה הוא מקבל שם במה מהמורה שלו שלרוב כולל אות סינית (קנג'י) מהשם של המורה, מה שמשייך אותו לשושלת של אותו המורה. עם מורים מפורסמים במיוחד ארוע כזה מגיע אפילו לעמוד הראשי בעיתון.
הפעם אביא סיפור ראקוגו מאוד מפורסם בשם "נרקיס הבמבוק" 竹の水仙, בגלל שהטקסט המקורי הוא מאוד ארוך (מדובר בהופעה של למעלה מחצי שעה), והוא בדיאלקט אוסקאי (מאוסקה) כבד מאוד, אתרגם את הסיפור כמו שהוא נכתב בערך שלו בויקיפדיה, מחברי הערך עשו לו עיבוד מוצלח וקצר.
נרקיס הבמבוק
בפונדק קאנגאווה, בחדר בקומה השנייה, התאכסן גבר תקופה ארוכה למדי. אותו גבר אכל ושתה כמו חזיר ולא שילם אפילו מטבע אחד. כאשר נכנס לפונדק הוסכם שאת החשבון ישלם רק כאשר יעזוב את הפונדק, עד אז לא משנה מה לא יגבו ממנו את חובו. אולם מכיוון שהמצרכים והכסף בפונדק כמעט התכלו, בעל הפונדק , דאיקוקויה-קינאמון, בהוראתה של אישתו הלך בלית ברירה לגבות את החשבון שכבר התערם עד לכמעט 3 ריו1.
כאשר דרש הבעל הפונדק את כספו, ענה אותו הגבר "אין לי אפילו מטבע אחד". הבעלים בכעסו שאל "אז איך אתה מתכוון לשלם?". הגבר הציג את עצמו כנגר מקאנסאי ואמר "יש לי רעיון. הבא לי מסור חד ובו איתי לאחורי הפונדק לחורשת הבמבוק". למרות החשד שאותו הגבר מתכוון לרצוח אותו ולנסר אותו לחלקים, הלך איתו כפי שביקש. הגבר הצביע על מספר במבוקים מתוך החורשה הצפופה ופקד עליו לנסר אותם. בעל הפונדק עם אי שביעות רצון רבה, עשה את מה שאמר לו.
פונדק קאנגאווה. תחנה ב"טוקאידו", הדרך המחברת בין אוסקה לאדו (טוקיו של היום).
אותו גבר הכין אגרטל פרחים, שחרוט בו ניצן של נרקיס. הגבר הבטיח לבעלים "כשנמכור את זה, עם הרווח אשלם לך את החשבון". בעל הפונדק עשה את שהסביר לו אותו גבר, מילא את האגרטל במים ותלה את נרקיס הבמבוק במקום בולט לעין בחזית הפונדק עם פתק עליו כתוב "למכירה". יום למחרת הניצן נפתח, והנרקיס העשוי מבמבוק פרח לתפארת.
ממש במקרה עברה במקום שיירתו של הדאימיו של היקונו-קומאמוטו , הוסוקאווה אצ'ו-נו-קאמי2. אצ'ו-נו-קאמי ראה את נרקיס הבמבוק ונשבה בקסמו. עוזרו האישי של הדאימיו, נכנס לפונדק ושאל את הבעלים, "כמה?". הבעלים עלה לקומה השנייה ואמר, "הקונה הוא דאימיו, אפשר לגבות קצת ביוקר, אולי נמכור במטבע כסף שלם" הציע לגבר. אבל הגבר אמר "תמכור את זה בלא פחות ממאתיים ריו". בעל הפונדק שהתבלבל מההתרחשות, העביר את המסר לעוזר. אולם העוזר התרגז מאוד "השתגעת, זה לא מחיר לקישוט מבמבוק. גזלן!" הוא הכה את הבעלים ויצא. הבעלים התלונן לגבר, "לא רק שהברחת את הקונה אלא גם שהוא הכה אותי בגלל המחיר". אבל הגבר אמר "אל תדאג, תשאר בחזית הפונדק ותראה איך הוא חוזר על ארבע."
באותו הזמן, העוזר סיפר לאדונו שנח בפונדק אחר, כי הוא חזר מבלי שקנה את הבמבוק. כששמע זאת אצ'ו-נו-קאמי, פניו האדימו "נרקיס הבמבוק הזה, הוא יצירתו של גדול אומני דורנו ,הידארי ג'יגורו3 . הוא מכין אותם רק כשנחה עליו הרוח, ערכו לא יסולא בפז. נרקיס כזה אפשר למצוא רק בקיו4. " כשהבין שהעוזר לא קנה את הנרקיס כי חשב שמאתיים ריו זה יקר מדי, רתח אצ'ו-נו-קאמי מזעם וציוה עליו "לך מיד אל אותו הפונדק, אם לא תצליח לקנות את הנרקיס, אצווה עליך לעשות ספוקו.5". ברגע ששמע זאת העוזר, הבין שדמו בראשו ורץ חזרה אל הפונדק.
כשראה בעל הפונדק את העוזר אמר "בגלל המכה שהכנסת לי, המחיר עלה ל 300 ריו". בעל הפונדק הופתע להיווכח שהעוזר מוכן לקנות למרות המחיר המופקע. הוא שאל "מדוע תשלם מחיר כזה לבמבוק מגולף?", העוזר סיפר לו, וכך הבין שהאורח שלו הוא לא אחר מג'יגורו.
לאחר שמכר את נרקיס הבמבוק, הבעלים ואישתו הגיעו להתנצל בפניו על חוסר הנימוס שנהגו בו ולתת לו את הכסף של המכירה. מפני שהמחיר שקבע היה 200 ריו, ג'יגורו נתן את ההפרש של 100 ריו לבעל הפונדק ואישתו, ושילם 50 ריו נוספים על האוכל והלינה.
כאשר עמד ג'יגורו לעזוב את הפונדק, ביקש הזוג ממנו "בבקשה, בוא תשאר איתנו ותכין את נרקיסי הבמבוק שלך", אבל ג'יגורו סירב. ששאלו מדוע הסביר "בכל פעם שאני גורם לפרח לפרוח בבמבוק, חיי מתקצרים".
1. [ריו הוא המטבע של תקופת אדו, הוא עשוי מזהב טהור וערכו הוא כ-60 מטבעות כסף. האומדן הוא בערך 3,000 ש"ח.]↩
2. ["דאימיו" הוא שם תואר לשליט אזורי. משפחת הוסוקאווה היא משפחה שאכן שלטה באזור קוממוטו (בקיושו שבדרום יפן) וככל הנראה היה גם אדם בשם אצ'ו-נו-קאמי. משפחת הוסוקאווה עד ימים אלו מעורה בפוליטיקה של האזור.]↩
3. [הידארי ג'גורו (左甚五郎) הוא חרט אגדי מתקופת אדו, שמיוחסת לו היצירה של החתול המנמנם במוזליאון של אייאסו טקוגאווה בעיירה ניקו.]↩
4. [שמה הקודם של העיר קיוטו.]↩
5. [ספוקו היא מילה אחרת לחארקירי. מצב שבו על הלוחם, מסיבות שונות, לרטש את בטנו בעזרת חרבו.]↩
ה"נמורי נקו" (眠り猫) החתול המנמנם בניקו.
בגלל הכתיבה ה"אנציקלופדית" של ויקיפדיה לקחתי לעצמי את החירות לשנות ולפלפל קצת את הטקסט.
הרשת מלאה מופעים מוקלטים של האמני הראקוגו, טובים יותר וטובים פחות. ישנה גם כמות לא מבוטלת של ראקוגו באנגלית, המבוצע על ידי אמנים יפנים או חובבי הז'אנר שמחוץ ליפן. לסיום אצרף ביצוע של "נרקיס הבמבוק" על ידי אחד אמני הראקוגו הגדולים ביותר, קאצורה אוטמארו. לצערי אין כתוביות, אבל אם תקפיצו קצת ברצועה תוכלו להתרשם מאופן הביצוע, כיצד הוא משתמש באביזר וכיצד הוא ממחיז את הדמויות השונות, כל זה בעודו יושב על כרית ומדבר.( מסיבה כלשהי אי אפשר להקרין את הסרטו על דף זה לכן אנא לחצו כאן, כדי לעבור לסרטון באתר).
כּוֹתוֹבַּה 