המסעדה רבת הדרישות חלק רביעי ואחרון.

לחלק הקודם של הסיפור לחץ כאן.

 

השניים פתחו את הדלת ונכנסו לחדר הבא.
מאחורי הדלת היה כתוב באותיות גדולות.
"אנו מתנצלים על הדרישות הרבות של מסעדתנו. אולם זוהי דרישתנו האחרונה, אנא עסו עצמכם היטב עם המלח שבקנקן."
בפינה עמד לו קנקן חרסינה מרהיב בצבע כחול מלא במלח. חברינו הנלאים החליפו ביניהם מבטים בפרצופים מרוחים בשמנת.

"זה נראה לי מוזר."
"האמת שגם לי."
"כשהיה כתוב שהמסעדה עם הרבה דרישות, לא חשבתי שהדרישות הם של המסעדה."
"כשהיה כתוב שהאוכל הוא אירופאי חשבתי שמגישים אוכל אירופאי לאנשים שבאים, אבל נראה שעושים אוכל אירופאי מהאנשים שבאים ומי שאוכל זה בעל הבית. זאת אומרת ש ש ש ש… או או או אוכלים או או אות אותנו…" החל הראשון לרעוד ובלע את המילותיו.
"אות אות אותנו…" החל השני לרעוד ובלע את מילותיו.
"לברוח…" רץ אחד הג'נטלמנים אל הדלת מאחור, אבל הדלת לא זזה.
בקצה החדר עמדה לה עוד דלת, בדלת היו שני חריצים ובצדיה בצבצו להם סכין ומזלג כסופים.
"תודה רבה לכם שהגעתם עד לכאן. וודאי הייתה זאת דרך ארוכה. אנא כנסו פנימה."
היה כתוב על השלט. מתוך החריצים הציצו להן שתי עיניים בצבע כחול.
"אמאל'ה" אמר ברעד.
"אמאל'ה" אמר גם חברו.
השניים פרצו בבכי.

מאחורי הדלת נשמעו ההתלחששויות.
"הם עלו עלינו, הם לא שמו את המלח."
"ברור שיעלו עלינו, לכתוב דברים כמו אנחנו מצטערים על הטרחה או סליחה על הדרישות הרבות, אני לא מבין איך הבוס חשב על דברים כאלה טיפשיים."
"מה זה משנה בכלל, בכל מקרה אנחנו לא נקבל אפילו את העצמות."
"אבל אם הם לא יכנסו לכאן האחריות תיפול עלינו."
"בוא, בוא נקרא להם. לקוחות יקרים, אנא כנסו, הצלחות נקיות, והסלט כבר מתובל, כל מה שחסר הוא לסדר אתכם עם הסלט ולשים על צלחת לבנה. אנא כנסו."
"כן , אנא בואו במהירות. אולי אינכם מחובבי הסלט? אפשר להדליק את הכיריים ולטגן אם תחפצו בכך. בכל מקרה אנא בואו במהירות."
השניים היו כל כך מבוהלים עד כי פרצופם הפך לנייר מקומט. הם הסתכלו אחד על השני ברעד ופרצו בבכי.
הקול מצדו השני של הדלת גיחך לעצמו ואמר בקול גדול.
"אנא כנסו. לא חבל, הדמעות ישטפו את הקרם שעמלתם כה רבות למרוח. אביא עוד מיד. אנא כנסו במהירות."
"אנא כנסו במהירות, הבוס כבר שם מפית על צווארו, מחזיק בסכין ומלקלק בלשונו. הוא מחכה רק לכם לקוחות יקרים."
השניים בכו ובכו ובכו ובכו ובכו.
פתאום מאחוריהם נשמע, "הב, הב, האו."
שני הכלבים הלבנים כדובי שלג, פרצו את הדלת ונכנסו אל החדר. העיניים נעלמו מהחריצים מיד, הכלבים המשיכו בגרגור להסתובב בתוך החדר, ופתאום הם נבחו נביחה רועמת וקפצו לדלת הבאה.
הדלת נפתחה באחת, והכלבים קפצו כאילו נשאבו פנימה. בתוך החשיכה של הדלת עלו קולות:.
"מיאו, קסס. גרר." ואיתן נשמעו קולות של מאבק.
החדר התפוגג כמו עשן, והשניים נותרו עומדים באמצע שדה, רועדים מקור.
הם מצאו את המעיל, את הארנק, את הנעליים, את סיכת העניבה ושאר חפציהם מפוזרים ברחבי היער. חלקם תלויים על ענפים וחלקם לרגלי העצים. הרוח נשבה בעוז, הדשא רשרש, עלי העצים קשקשו, והעצים השמיעו חבטות חלולות.
הכלבים חזרו לרגלי אדוניהם.

מאחור נשמע קול הקורא :" אדונים, אדונים."
השניים התחזקו בבת אחת וקראו: "אנחנו פה, בוא מהר."
הופיע מדריך הצייד חבוש כובע קש, כשהוא מפלס את דרכו דרך העשב.
כשראו אותו השניים סוף סוף הרגישו בטוחים.
ישבו הם לאכול את הדנגו שהביא מדריך הצייד, קנו הם בשר ציפור הרים בעשרה ין וחזרו לטוקיו.
אבל, גם לאחר חזרתם לטוקיו והאמבטיה החמה, הם לא הצליחו לשכוח את אותו הרגע שפניהם הפכו לנייר מקומט.

 

קשה להגיד שהסוף הוא אופטימי, וגם קשה להגיד שיש לו מוסר השכל כלשהו. יכול להיות שדווקא בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה שהוא.
במהלך הסיפור ניסיתי לשלב איורים בגירסאות הרבות שיצאו לספר, האיורים הללו הם רק חלק קטן. ישנן עוד גירסאות רבות לסיפור הזה עם איורים מקסימים לא פחות.

 

המסעדה רבת הדרישות 3

לפרק הקודם לחץ כאן.

 

גם בתוך החדר הזה, עוד דרישה מוזרה כתובה על הקיר.
"אנא השאירו את הרובים והכדורים כאן."
מתחת לשלט עמד מדף שחור.
"באמת אי אפשר לאכול עם רובה בין הידיים."
"בטח הסיבה היא שבאים לכאן כל הזמן אנשים מאוד חשובים."
השניים הורידו את רוביהם, התירו את חגורותיהם והניחו על המדף.

לאחר מכן נתקלו בדלת שחורה.
"אנא הסירו את כובעיכם, מעילכם ונעליכם."
"מה אתה אומר? להוריד?"
"אין ברירה, בוא נוריד. מעניין מיהם אותם אנשים חשובים שבאים לכאן."
השניים הסירו את הכובע ואת המעיל ותלו אותו על וו, הסירו את נעליהם וצעדו בזריזות דרך הדלת.
ומאחורי הדלת….
"אנא הסירו את סיכות העניבה, החפתים, משקפיים, ארנקים וכל מתכת אחרת והניחו אותם כאן."
ליד הדלת עמדה כספת צבועה בשחור, עם דלת פעורה לרווחה ומפתח בחור המנעול.
"אולי הם משתמשים בחשמל כדי להכין אחת מהמנות, אם יהיה עלינו משהו ממתכת זה יכול להיות מסוכן. לכן עדיף שנשאיר אותם כאן."
"יכול להיות. אולי אחרי הארוחה את החשבון משלמים כאן בדרך חזרה."
"נראה ככה."
על בטוח."
השניים הסירו את משקפיהם ואת חפתיהם, הכניסו אותם לתוך הכספת וסגרו עם מפתח.

בעודם הולכים הם נתקלו בעוד דלת ולפניה היה קנקן אחד מזכוכית. על הדלת היה כתוב:
אנא מרחו את רגליכם, ידיכם ופניכם בקרם שבתוך הקנקן.
כשנגעו בקרם גילו כי זוהי שמנת.
"איזה מן דבר זה לבקש מאתנו להימרח בשמנת?"
"זה בטח בשביל למנוע היווצרות של סדקים בעור בגלל ההפרש הטמפרטורות בין החוץ לפנים. מעניין עד כמה חשובים האנשים שבפנים. יכול להיות שבעוד כמה דקות נשב עם בני מלוכה."
השניים מרחו את השמנת מהקנקן על פניהם, מרחו על ידיהם, פשטו את הגרביים ומרחו על רגליהם. את שארית השמנת אכלו במסווה כאשר מרחו על הפנים.

השניים פתחו בחיפזון את הדלת הבאה, אבל מאחוריה:
"מרחתם את הקרם היטב? גם מאחורי האוזניים?"
היה כתוב על שלט, ומתחתיו עוד קנקן קטן מלא בשמנת.
"שכחתי למרוח מאחורי האוזניים, כמעט ונבקעו לי סדקים מאחורי האוזניים. בעל הבית כאן מאוד דקדקן בהכנות."
"הוא באמת שם לב לפרטים הקטנים. אני כבר מת לאכול משהו, אבל אם הגענו עד לכאן אין ברירה."
לאחר שנמרחו הדלת שממול נפתחה במהירות הבזק.
"האוכל עוד מעט מוכן,
עוד פחות מ15 דקות,
מיד אפשר לאכול,
אנא רססו על ראשכם מעט מן הבושם שבבקבוק."
ליד הדלת נצנץ לו בקבוק בושם מוזהב.
השניים התיזו על ראשם מהבושם שבבקבוק.
אבל לבושם שבבקבוק היה יותר ריח של חומץ מאשר של בושם.
"יש לבושם הזה ריח של חומץ, מעניין למה."
"זו בטח טעות, אולי המשרתת הצטננה והכניסה בטעות חומץ."
השניים פתחו את הדלת ונכנסו לחדר הבא.

המסעדה רבת הדרישות חלק 2

לפרק הקודם לחץ כאן.

 

אני מבקש את סליחת הקוראים על העיכוב בפרסום המשך הסיפור, הייתה לי תקופה קצת עמוסה. הכנתי כמות לא קטנה של חומרים כך שלא יהיה עיכוב בפרסום בזמן הקרוב.
ולהמשך הסיפור:

"תראה, בול בזמן. אפילו נראה שפתוח, בוא נכנס.""קצת מוזר, במקום שכזה. אבל נראה שאפשר לאכול כאן משהו, לא?"
"בטוח שאפשר. אפילו כתוב על השלט."
"אז בוא נכנס. אני כל כך רעב שעוד רגע אני מתעלף.”
השניים עמדו בכניסה לבית, הכניסה הייתה מרוצפת בלבני חרסינה לבנה, בהחלט היה זה מראה מרשים. הדלת עשויה מזכוכית ועליה כתוב באותיות זהב: "נא להיכנס. אין צורך להתבייש."
כשראו זאת השניים, צהלו ואמרו: "תראה מה זה, העולם מסתובב כמו שצריך. כל היום היה עמוס מכשולים, וכמעט לא הייתה לנו ארוחת ערב, אבל בסוף תהיה לנו ארוחת ערב בחינם ועוד במסעדה."
"אני בטוח שזוהי המשמעות של לא להתבייש."

השניים דחפו את הדלת ונכנסו פנימה. עם כניסתם לבית עמדו בתחילתו של מסדרון. על הצד האחורי של דלת הזכוכית היה כתוב באותיות מזהב: "ברוכים הבאים, במיוחד לצעירים ומדושנים." כשהשניים הבינו שהם יותר מרצויים, שמחו עוד יותר.
"איזה יופי, אנחנו בקטגוריה של הרצויים במיוחד."
"כי אנחנו עומדים בשתי הדרישות." הם התקדמו לאורך המסדרון בזריזות והגיעו לדלת צבועה בצבע תכלת.
"איזה בית מוזר. למה יש כל כך הרבה דלתות?"
"זה סגנון רוסי. ככה בונים במקומות קרים בהרים." השניים פתחו את הדלת, ומעל ראשם היה כתוב באותיות צהובות: "המסעדה הזאת היא מסעדה עם דרישות רבות, לכן נודה על התחשבותכם."
"לא רע, בשביל מקום באמצע היער."
"למה לא? תחשוב, גם בטוקיו אין הרבה מסעדות גדולות כאלה על הרחוב הראשי."
בעודם מדברים פתחו את הדלת, ובצידה האחורי היה כתוב: "אכן דרישותינו הן רבות ביותר, אך אנא מלאו כל אחת מהן."
"מה זאת אומרת?" זעף אחד הג'נטלמנים. "בטח בגלל זה התנצלו מראש על הדרישות הרבות והזמן הרב שלוקח להתכונן."
"יכול להיות, אבל אני רוצה כבר להיכנס לחדר אוכל."
"ולשבת שם ליד שולחן." אבל כשנכנסו בדלת, למרבה התסכול הייתה עוד דלת. בפינת החדר הייתה תלויה מראה ולרגליה מברשת עם ידית ארוכה.
על הדלת היה כתוב באותיות אדומות: "לקוח יקר, אנא הברש את שערך כיאות והסר את הבוץ מנעליך."

"מרשים מאוד, כנראה שהמסעדה הזאת ברמה יותר גבוהה ממה שחשבתי כשנכנסנו מהיער."
"עם הקפדה כזאת על הנימוסים, בטח באים למסעדה הזאת הרבה אנשים חשובים."
השניים הברישו את שערם למשעי, והסירו את הבוץ מעל נעליהם. כאשר סיימו להבריש את שערם, עוד לא הספיקו להניח את המברשת על השולחן לפני שהיא התפוגגה לה באוויר ורוח פרצים נכנסה לחדר. השניים שהצטופפו אחד לשני מרוב בהלה, התקדמו לתוך החדר הבא שדלתו נפתחה עם הרוח.
בבטן ריקה אמרו בליבם "אם לא נאכל משהו חמים בקרוב, מי יודע מה יהיה עלינו."

ההמשך בימים הקרובים…

 

לפרק הבא לחץ כאן.

המסעדה רבת הדרישות חלק 1

מיאזאווה קנג'י,  אחד הסופרים היותר מרכזיים ומוערכים ביפן, סגנון כתיבתו מתאפיין בפשטות ושאיפה לטוב. צורת כתיבה יוצאת דופן בנוף הספרותי היפני שנוטה לכתיבה מורכבת ומלנכולית. רובן המוחלט של יצירותיו של מיאזאווה נחשבות לקלאסיקות ביפן, אולם למרבה ההפתעה אף אחד מספריו עדיין לא תורגם לעברית. אחד משיריו המפורסמים ביותר פורסם בבלוג של דרור בורשטיין בתרגום מוצלח מאוד. המתרגם בחר לתרגם את שמו של השיר ל"כזה אדם", ביפנית שמו הוא "雨ニモマケズ” שתרגומו המילולי הוא "לא אפסיד\אכנע לגשם". אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את השיר בלחיצה כאן.

הסיפור שבחרתי לתרגם נקרא "המסעדה רבת הדרישות", שהוא סיפור ילדים מאוד מפורסם שלו.

המסעדה רבת הדרישות\מיאזאווה קנג'י

שני ג'נטלמנים צעירים לבושים כמו חיילים בריטים נכנסו לעומק היער המכוסה בעלי שלכת, עם רובה מנצנץ ושני כלבים גדולים ,לבנים כמו דובי קוטב.
בעודם הולכים שוחחו ביניהם: "איזה מן יער זה. אפילו ציפור אחת אין בו. אפילו לא חיה אחת. הלוואי שאיזושהי חיה כבר תצא, שאוכל לנסות את הרובה, בום!"

"איזה כיף יהיה להכניס 2-3 כדורים לתוך הבטן של צבי, לראות אותו מסתובב בחוסר אונים ונופל."
היה זה עמוק בתוך היער. כה עמוק, שאף מדריך הציד שליווה אותם תעה בדרכו ונעלם.
כה עמוק, שאף שני הכלבים הדומים לדובי קוטב איבדו את דרכם, נבחו ונבחו זמן רב, ולבסוף העלו קצף בפיהם ומתו.
"הנה הלכו להם אלפיים ארבע מאות יין" אמר אחד הג'נטלמנים, כשהרים את עפעפיו של אחד הכלבים. "שלי עלה אלפיים שמונה מאות" אמר השני בדכדוך והטה את ראשו.
הג'נטלמן הראשון, בפנים קצת חיוורות נעץ את מבטו ברעו ואמר. "נראה לי שכדאי שנחזור."
"אתה צודק, נהיה קר ואני רעב. בוא נחזור."
"טוב, נסיים להיום. בדרך חזרה נקנה כמה ציפורי בר מהמלון שהיינו בו אתמול."
"זה יהיה כאילו צדנו אותם בעצמנו. היה שם גם ארנבת נכון? בוא, בוא נחזור." אולם לחוסר מזלם, הם לא מצאו את דרכם חזרה.
הרוח נשבה בעוז, הדשא רשרש, עלי העצים קשקשו, והעצים השמיעו חבטות חלולות.
"אני כל כל רעב. מרוב רעב כואבת לי הבטן."
"אני גם. כבר אין לי כוח ללכת."
"גם לי אין לי כוח ללכת. איזה בְּרוֹךְ, אני רוצה לאכול משהו."
"אני כל כך רעב."

שני הג'נטלמנים המשיכו כך, בתוך העשב המרשרש.
ואז, כאשר סובבו את ראשם אחורנית, ראו בית אירופאי אחד עומד במלוא הדר.
בכניסה של אותו בית היה תלוי שלט שעליו כתוב:
RESTAURANT
מסעדה בסגנון אירופאי
WILDCAT HOUSE
בית חתול הבר.

 

 

 

 

לפרק הבא לחץ כאן.