המסעדה רבת הדרישות חלק רביעי ואחרון.

לחלק הקודם של הסיפור לחץ כאן.

 

השניים פתחו את הדלת ונכנסו לחדר הבא.
מאחורי הדלת היה כתוב באותיות גדולות.
"אנו מתנצלים על הדרישות הרבות של מסעדתנו. אולם זוהי דרישתנו האחרונה, אנא עסו עצמכם היטב עם המלח שבקנקן."
בפינה עמד לו קנקן חרסינה מרהיב בצבע כחול מלא במלח. חברינו הנלאים החליפו ביניהם מבטים בפרצופים מרוחים בשמנת.

chumon 14
"זה נראה לי מוזר."
"האמת שגם לי."
"כשהיה כתוב שהמסעדה עם הרבה דרישות, לא חשבתי שהדרישות הם של המסעדה."
"כשהיה כתוב שהאוכל הוא אירופאי חשבתי שמגישים אוכל אירופאי לאנשים שבאים, אבל נראה שעושים אוכל אירופאי מהאנשים שבאים ומי שאוכל זה בעל הבית. זאת אומרת ש ש ש ש… או או או אוכלים או או אות אותנו…" החל הראשון לרעוד ובלע את המילותיו.
"אות אות אותנו…" החל השני לרעוד ובלע את מילותיו.
"לברוח…" רץ אחד הג'נטלמנים אל הדלת מאחור, אבל הדלת לא זזה.
בקצה החדר עמדה לה עוד דלת, בדלת היו שני חריצים ובצדיה בצבצו להם סכין ומזלג כסופים.
"תודה רבה לכם שהגעתם עד לכאן. וודאי הייתה זאת דרך ארוכה. אנא כנסו פנימה."
היה כתוב על השלט. מתוך החריצים הציצו להן שתי עיניים בצבע כחול.
"אמאל'ה" אמר ברעד.
"אמאל'ה" אמר גם חברו.
השניים פרצו בבכי.

chumon 16
מאחורי הדלת נשמעו ההתלחששויות.
"הם עלו עלינו, הם לא שמו את המלח."
"ברור שיעלו עלינו, לכתוב דברים כמו אנחנו מצטערים על הטרחה או סליחה על הדרישות הרבות, אני לא מבין איך הבוס חשב על דברים כאלה טיפשיים."
"מה זה משנה בכלל, בכל מקרה אנחנו לא נקבל אפילו את העצמות."
"אבל אם הם לא יכנסו לכאן האחריות תיפול עלינו."
"בוא, בוא נקרא להם. לקוחות יקרים, אנא כנסו, הצלחות נקיות, והסלט כבר מתובל, כל מה שחסר הוא לסדר אתכם עם הסלט ולשים על צלחת לבנה. אנא כנסו."
"כן , אנא בואו במהירות. אולי אינכם מחובבי הסלט? אפשר להדליק את הכיריים ולטגן אם תחפצו בכך. בכל מקרה אנא בואו במהירות."
השניים היו כל כך מבוהלים עד כי פרצופם הפך לנייר מקומט. הם הסתכלו אחד על השני ברעד ופרצו בבכי.
הקול מצדו השני של הדלת גיחך לעצמו ואמר בקול גדול.
"אנא כנסו. לא חבל, הדמעות ישטפו את הקרם שעמלתם כה רבות למרוח. אביא עוד מיד. אנא כנסו במהירות."
"אנא כנסו במהירות, הבוס כבר שם מפית על צווארו, מחזיק בסכין ומלקלק בלשונו. הוא מחכה רק לכם לקוחות יקרים."
השניים בכו ובכו ובכו ובכו ובכו.
פתאום מאחוריהם נשמע, "הב, הב, האו."
שני הכלבים הלבנים כדובי שלג, פרצו את הדלת ונכנסו אל החדר. העיניים נעלמו מהחריצים מיד, הכלבים המשיכו בגרגור להסתובב בתוך החדר, ופתאום הם נבחו נביחה רועמת וקפצו לדלת הבאה.
הדלת נפתחה באחת, והכלבים קפצו כאילו נשאבו פנימה. בתוך החשיכה של הדלת עלו קולות:.
"מיאו, קסס. גרר." ואיתן נשמעו קולות של מאבק.
החדר התפוגג כמו עשן, והשניים נותרו עומדים באמצע שדה, רועדים מקור.
הם מצאו את המעיל, את הארנק, את הנעליים, את סיכת העניבה ושאר חפציהם מפוזרים ברחבי היער. חלקם תלויים על ענפים וחלקם לרגלי העצים. הרוח נשבה בעוז, הדשא רשרש, עלי העצים קשקשו, והעצים השמיעו חבטות חלולות.
הכלבים חזרו לרגלי אדוניהם.

chumon15
מאחור נשמע קול הקורא :" אדונים, אדונים."
השניים התחזקו בבת אחת וקראו: "אנחנו פה, בוא מהר."
הופיע מדריך הצייד חבוש כובע קש, כשהוא מפלס את דרכו דרך העשב.
כשראו אותו השניים סוף סוף הרגישו בטוחים.
ישבו הם לאכול את הדנגו שהביא מדריך הצייד, קנו הם בשר ציפור הרים בעשרה ין וחזרו לטוקיו.
אבל, גם לאחר חזרתם לטוקיו והאמבטיה החמה, הם לא הצליחו לשכוח את אותו הרגע שפניהם הפכו לנייר מקומט.

 

קשה להגיד שהסוף הוא אופטימי, וגם קשה להגיד שיש לו מוסר השכל כלשהו. יכול להיות שדווקא בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה שהוא.
במהלך הסיפור ניסיתי לשלב איורים בגירסאות הרבות שיצאו לספר, האיורים הללו הם רק חלק קטן. ישנן עוד גירסאות רבות לסיפור הזה עם איורים מקסימים לא פחות.

chumon 17

 

6 מחשבות על “המסעדה רבת הדרישות חלק רביעי ואחרון.

  1. נראה לי שאולי המוסר השכל קשור ליחס שלהם לחיות בצורה חסרת כבוד. שהם נהנו לחשוב על החיות חסרות האונים שהם צדים. בדיוק איך שהם הרגישו בתוך המסעדה כשהם הבינו שהם אמורים להיות הארוחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s