זהו לא סוד שיפנים אוהבים לשתות, והרבה. הסופר שבחרתי להביא הפעם הוא נאקג'ימה ראמו, שספריו סובבים בעיקר סביב צריכה של סמים ואלכוהול. נושא שמאוד בולט בחברה היפנית שמציגה מצד אחד קו מאוד חמור כנגד סמים ולעומת זאת קו מתירני והייתי מעיז ואומר אף מעודד כלפי אלכוהול. הכתיבה של נאקג'ימה היא מאוד אינטליגנטית עם המון הומור, אירוניה ולפעמים גם רגישות נוגעת ללב.
תרגמתי קטע מספרו: "הלילה, בכל הבארים" . 今夜、全てのバーで. הסיפור מגולל את סיפורו של קוג'ימה ירוּרוּ, אלכוהוליסט מתוך אידאולוגיה. במהלך הספר הוא מגולל את תורתו וחושף את הבטן הרכה של החברה היפנית בכל הנוגע לסמים ואלכוהול וכן מספר את סיפור אהבתו עם השיכר. הסצינה מתחילה לאחר שקוג'ימה אושפז משתיית יתר, כבר עברו כמה ימים, הוא קצת התאושש וכוחו חזר אליו עם הרבה זמן פנוי וחוש סקרנות מפותח יצא גיבורנו לשוטט בבית החולים:
שוטטתי בלי סיבה במחלקה הכירורגית, אחר כך הצצתי במחלקה שמיועדת למחקר, לבסוף מצאתי את עצמי בחדר המשאבות של קומת המרתף ננזף על ידי הסבא שמתקן את הבוילר.
גיליתי שבבניין החדש של המחלקה הפנימית בה אני מאושפז, בסוף המסדרון של קומה מינוס שתיים, יש חדר מתים. החדר שמור עם דלת הזזה עבה ממתכת.
אפילו לי, לא עלה הרצון להיכנס פנימה כדי לראות מה מתרחש שם. הייתי בטוח שהדלת סגורה על מנעול ובריח ואין סיכוי שהיא תפתח.
אבל מתוך רצון לא ברור ניסיתי להזיז את הדלת ולמרבה הפתעתי הגלגלים של הדלת זזו ברעד קל והדלת נפתחה בלי שום בעיה.
במסדרון האמצעי של החדר היה שולחן אחד שעליו היה פרוש סדין לבן. בצד השני של השולחן היה צל של אדם כפוף.
הצל הופתע מהצליל של פתיחת הדלת ונעמד.
גם אני הופתעתי. חשבתי לרגע לברוח אבל, גם הוא נראה קצת מוזר. במקרה הכי גרוע אגיד שהלכתי לאיבוד במחלקה, החלטתי להיכנס פנימה.
המזגן פעל בחוזקה, ברגע שהנחתי את רגלי בתוך החדר העור שלי סמר מרוב קור.
"אה, זה אתה. ממש הבהלת אותי."
הקול שהשמיע הצללית נשמע לי מוכר.
כשהתקדמתי עד לשולחן המכוסה בסדין לבן, הצלחתי לזהות את פרצופה של הדמות מהצללית שלה.
פוּקוּרַאי מַאסוּזוֹ.
"פוקוראי-סאן. מה אתה עושה במקום שכזה?"
"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה? מוזר שדווקא אתה שואל אותי דבר כזה."
פוקוראי חייך באירוניה.
"באמת באת לחדר המתים בלי שום סיבה מיוחדת?"
פוקוראי קירב את פרצופו לשלי. פתאום עלה ממנו ריח של אלכוהול.
"פוקוראי סאן. אתה לא שתית במקרה?"
"אל תשחק אותה מטומטם. גם אתה הגעת לכאן בשביל זה, לא?"
"מה זאת אומרת? אני סתם טיילתי בבית החולים ופתאום הגעתי לכאן."
"זה בסדר, לא צריך לתרץ. תאמין לי, כל האלכוהוליסטים חושבים אותו הדבר. בוא, בוא לפה."
פוקוראי לקח אותי לעומקו של חדר המתים. בקצה השני של החדר עמד לו לו בוצודאן1
, הנרות שלו לא היו דלוקים. פוקוראי לקח כוס קרמיקה מהבוצודאן, ומול ארון הזכוכית שבצד התעסק שם במשהו.
"הנה, שלוש כוסות למאחר."2
לקחתי את הכוס שהוא נתן לי והצצתי פנימה. הכוס הייתה מלאה עד לאמצע בנוזל שקוף. עלה ממנה ריח חריף.
"מה זה?"
"אתנול. אלכוהול רפואי. בשביל זה באת לא?"
"פקוראי סאן, באת לחדר מתים כדי לשתות את זה?"
"מה באמת לא הגעת לפה בלי לדעת כלום? טוב בסדר. אל תשתה בבת אחת, זה מאה אחוז אלכוהול. אם תשתה בבת אחת זה ישרוף לך את הקיבה. אם זה יותר מדי בשבילך, יש שם ברז, תדלל במים."
"……"
1. [בוצודאן, בתרגום ישיר: מזבח הבודהה. הוא ארון המיועד לפולחן רוח האבות. ארון זה מצוי בבתים רבים ביפן.]↩
2. [מסורת על פיה כשמישהו מגיע באיחור למסיבה ביפן הוא שותה 3 כוסות אחת אחרי שנייה. 駆けつけ三杯]↩
ולסיום כמיטב המסורת היפנית אחרי ערב שתייה, קראוקה. הנה שיר של אחד מהזמרים החביבים עלי קאוושימה אייגו, שגם הוא היה שתיין לא קטן. השיר הזה הוא אולי אחד השירים הכי מושרים באולמות הקראוקה ביפן לאורך ההיסטוריה. אני לא זוכר ערב קראוקה שבו השיר הזה לא הושר לפחות פעם אחת. בהתאם לנושא שלנו הפעם, השיר הוא על אהבה נכזבת ו… שתייה.
כּוֹתוֹבַּה 
תודה על החשיפה לתרבות שרק טעמתי ממנה ונשבתי בקסמיה דיאנה
בשמחה 🙂
מאוד מעניין. לחיים. אנריקה