הוֹג'וֹקי – רשומות הבקתה

קאמו נו צ'ומיי (1155-1216) היה נזיר שחי בתקופת קמאקורה, בצעירותו הוא עבד כמשורר חצר ונגן ביווה, בגיל 50 פרש להרים והפך לנזיר. לקראת סוף חייו השתקע בביקתה קטנה על הר הינו שבקיוטו, בביקתה זו החל לכתוב את הוג'וקי, חיבור בודהיסטי המתאר את העולם ואת ארעיותו. המילה "הוג'ו" (方丈) היא למעשה מידה, כארבע וחצי מזרוני טאטמי, שזה בערך 10 מטר מרובע, זה היה גודל הביקתה בה הוא גר והמילה "קי"  (記) משמעותה רשומות.

ציור של קאמו נו צ'ומיי ע"י קיקוצ'י יוסאי
ציור של קאמו נו צ'ומיי ע"י קיקוצ'י יוסאי

קאמו נו צ'ומיי החל לכתוב את החיבור הזה בעקבות סדרה של אסונות שפקדו את העיר קיוטו.

תירגמתי קטע אחד מתוך החיבור, שמתאר בצורה מאוד יפה את ארעיותו של הקיום:

זרימת הנהר אינה נקטעת, אולם אין אלה אותם המים. הבועות הצפות בגֵב, מצד אחד נעלמות מצד שני מופיעות, אין בועה שתישאר זמן רב. כך גם האנשים ובתיהם בעולם. בתוך הבירה מרוצפת המטבעות, אנשים מתחרים על העמדת העמודים לגובה והנחת רעפים. אולם גם בתיהם של המעמד הגבוה וגם של אלה מהמעמד הנמוך לא ישרדו לנצח. במידה ותפקפקו באמיתות דברי, היווכחו בעצמכם כי כמעט ולא נותרו בתים עתיקים. שנה שעברה הבית נשרף והשנה נבנה חדש, הבית הגדול התמוטט והפך לקטן. כך גם האנשים הגרים באותם הבתים . באותה הבירה האנשים רבים, אבל מתוך 30, 20 שפגשתי בעברי, נותרו אחד או שניים.  בבוקר למות, בערב להיוולד, אותו כלל כמו בועות המים. אינני יודע, מאין אותם "הנולדים והמתים" באים ולאן הם הולכים? אינני יודע, בשביל מי אנשים דואגים ועל מה הם מזינים את עיניהם?

בעל הבית וביתו הנלחמים על הנצח, לא שונים הם מהלפופית1 וטל הבוקר. לפעמים הטל נופל והפרח נשאר, אבל גם הפרח ינבול עם עלות החמה. ולפעמים הפרח נובל אבל הטל לא נעלם. אולם גם הטל לא יחכה עד הערב.

1. זהו שמו העברי של הפרח "מורנינג גלורי" morning glory]

 

הוג'וקי נחשב לאחת הקלאסיות של השפה היפנית, ביחד עם "גנג'י מונוגאטרי" של מורסקי שיקיבו ו"ספר הכרית" של סיי שונגון הם נחשבים לשלושת החיבורים החשובים ביותר בשפה היפנית.

שחזור של הביקתה בה גר קאמו נו צ'ומיי
שחזור של הביקתה בה גר קאמו נו צ'ומיי

 

חמש נשק והמפלצת

בעת שהותי ביפן במהלך לימודי האיקידו שלי, נתקלתי לא פעם בשמו של מורה זן בשם סַוואקי קוֹדוֹ, אחד ממורי הזן הגדולים של המאה ה-20, הידוע גם בכינוי "סוואקי הנווד".
לפי סיפוריו הוא נולד לבית עני מאוד והתייתם מהוריו בגיל מוקדם והתחיל את דרכו באימוני הזן, המורה שלי לאיקידו למד ממנו כאשר היה סטודנט באוניברסיטה וכשביקשתי ממנו לתאר לי אותו הוא אמר "סוואקי רושי כעס על כולם בצורה שווה, מהחשוב והעשיר עד לעני".
סוואקי כמו כינויו ניהל אורך חיים של נווד, הוא לא החזיק ברכוש וכל לילה בילה אצל אחד מתלמידיו.
עוד אנקדוטה מעניינת עליו היא, שהמקדש שעמד בראשו תקופה מסויימת, מקדש אנטייג'י בקיוטו, כיום מנוהל על ידי כומר בודהיסטי גרמני. העובדה שלא יפני עומד בראש מקדש ביפן היא לא דבר של מה בכך, הן לחברה היפנית והן לזרם הסוטו-זן, שזהו הזרם אליו השתייך סוואקי.

הרשת מלאה בסיפורים ותרגומים של כתביו של סוואקי, מי שמעוניין לדעת עוד על האיש המרתק הזה יכול לעשות בהנף אצבע.

kodo1

 

הקטע שתירגמתי פה הוא מהספר הפופלארי ביותר של סוואקי בשם "זֵן-דַן" 禅談 או בעברית "דיבורי זן", בניגוד לכל הפוסטים הקודמים הסיפור הזה הוא בעל אופי דתי- פילוסופי ופחות ספרותי.

חמשנשק והמפלצת

פעם, היה מומחה באומנויות לחימה (בודו) בשם חמשנשק. הוא שלט היטב בחץ וקשת, במקל, בחנית, בחרב רגילה ובחרב ארוכה. בכל אחד מהנשקים יכולותיו היו יוצאות דופן.

סיפורו נמצא בתוך הסוטרות. אותו לוחם הלך בין מדינות ואזורים שונים כדי להתאמן ביכולות הלחימה שלו. יום אחד בדרכו  מרגלי הר אל המעבר שבראשו פגש באיש מכפר השוכן ברגלי ההר, " אדוני הסמוראי, על הר זה יש מפלצת נוראה שאוכלת את כל מי שנקרה בדרכה. עדיף שתעקוף את ההר מסביב ולא תכנס אליו." הזהיר אותו בן הכפר. כששמע זאת חמשנשק אמר "התאמנתי הרבה כדי לא לפחד מדבר, לא נראה לי שהר זה יהווה איזושהי בעיה", "טוב, אם אתה אומר" בן הכפר לא ניסה שוב לעצור אותו וחמשנשק החל לטפס במעלה ההר.

פתאום באמצע הדרך הופיעה מפלצת עם עיניים מנצנצת כמו מטבעות, ופה ענק. כשראה זאת חמשנשק שלף את קשתו, דרך וירה, אבל החצים החדים לא הצליחו לפגוע במפלצת. גופה של המפלצת היה בעל כוח מגנטי, החצים עפו חצי דרך אבל פתאום נדבקו לגוף המפלצת. לאחר מכן, הוציא את החנית וניסה לדקור את המפלצת אבל לשווא. כשניסה למשוך אותה בחזרה גילה שגם היא נדבקה לגוף המפלצת ואי אפשר להוציא אותה. לאחר מכן, הוא שלף את החרב הארוכה שלו וניסה לחתוך אתה, אבל שוב החרב חרב נדבקה לירך של המפלצת. בלית ברירה הוציא את המקל והחל לסובב אותו, אבל גם המקל נדבק לבטנה של המפלצת. הוא שלף את חרבו, אבל גם חרבו נדבקה לגופה. הוא המשיך לנסות בלית ברירה והניף את אגרופיו באוויר, אבל כשהאגרוף פגע הוא נדבק לגוף המפלצת. וכך גם האגרוף השמאלי נדבק וכשניסה לבעוט גם שתי רגליו נדבקו. כמפלט אחרון ניסה לנגוח, אבל גם ראשו נדבק. חמשנשק נדבק כמו זבוב שנתפס במלכודת.

המפלצת הסתכלה עליו כאילו מתלבטת, מאיפה נאכל אותו?, ננגוס לו את הראש, נמלוק לו את הידיים? אבל הסמוראי לא זז, הוא נשאר רגוע ולא ניסה להשתחרר. המפלצת התפלאה, כל האלה שתפסתי קודם נאבקים עד הרגע האחרון, זה לא זז בכלל. מעניין למה הוא בכלל לא נאבק. המפלצת שאלה "היי פשפש, כל אלה שתפסתי קודם ניסו לקרוא לעזרה או לצעוק, אבל אתה לא זז בכלל, לא צועק כלום, איזה שעמום, למה לעזאזל אתה כל כך רגוע?".

חמשנשק ענה " אתה אולי חושב לאכול אותי, אבל אני לא הדבר הקטן הזה שאתה רואה בעיניים שלך. הדבר הזה שהוא אני הוא כל השמיים והארץ, נראה אותך מנסה לאכול את כל השמיים והארץ. אתה גם נמצא בתוכי. ולא רק זה, בגלל שגם אתה חלק מהשמיים והארץ, גם אני נמצא בתוכך. אם תנסה לאכול אותי פשוט האתה שבתוך האני ינסה לאכול את האני שבתוך אני, ככה שזה לא ממש משנה אתה לא באמת אוכל אותי ואני לא באמת נאכל, זה בדיוק כמו שתמנון ינסה לאכול את אחת הרגליים שלו. הארוחה שלך לא תכלה אותי ולא תגדיל אותך. אין כאן מה להרוויח. בגלל שאתה טיפש אתה לא רואה את זה, זה שתאכל אותי, לא אומר שאני יאכל לגמרי על ידך."

המפלצת הופתעה, "אתה נמצא בתוכי, אני נמצא בתוכך… איזה דברים מוזרים אתה אומר. עדיף לא לאכול יצורים מוזרים כמוך."  היא אמרה.

"אם אתה רוצה לאכול תאכל, אין שום בעיה."

המפלצת התחילה לחשוש ממנו, "אני מעדיפה לא לאכול אותך."

"אם ככה, תחזיר לי את כלי הנשק שלי"  המפלצת החזירה לו את כל הנשקים וחמשנשק הלך לו לדרכו בראש מורם.

אותו חמשנשק שסיפרתי עליו כאן, הוא החוויה של דרך הבודהה, הוא דרך ההתעוררות. הראייה שהעצמי לא מת לעולם. כך אפשר ליצור את האושר העילאי מכל. ברגע שהפכת כל כולך לעצמי האמתי. ברגע שהשלת את טבעך החייתי, העצמי העליון והנצחי מתגלה, האדם שאינו מת לעולם.

זוהי ההבנה המידית של "הבא את ידי הבודהות אל מול עיניך,  הרי הברכה מכוסים בשלגי אייסקי", גאל את האנשים, גאל את עצמך. החזרה של כל נפש חיה אל חיי הנצח, זהו הדבר המפואר והמופתי ביותר בדרך הבודהה.

אנו הנמצאים בין שמיים וארץ אשר מאותו המקור, בין ריבוא הדברים שהם אחד, מחזיקים בכל אותו החלל שהוא עצמנו, ברגע שנבין שאותו עצמנו לעולם לא מת, זהו אותו הרגע בו נבין לראשונה את המשמעות של "חגיגיות".

 

Yamamoto_Kansuke_fighting_a_giant_boar

תמונה זו היא של גנרל מפורסם בשם ימאמוטו קַנסוּקה, שהיה אחד מ-24 הגנרלים של המצביא טַקֵדַה שִינגֵן, אחד מגדול מצביאי יפן.

אני רוצה להגיד תודה רבה לאיתן בולוקן שעזר לי עם תרגום קטע זה, במסגרת קורס תרגום מיפנית. בימים הקרובים יתפרסם ספר פרי עטו, שהוא תרגומים של שיריה של מיטסו סוזוקי, אישתו של מורה הזן הנודע שונריו סוזוקי בשם "ליל טל".

המסעדה רבת הדרישות חלק רביעי ואחרון.

לחלק הקודם של הסיפור לחץ כאן.

 

השניים פתחו את הדלת ונכנסו לחדר הבא.
מאחורי הדלת היה כתוב באותיות גדולות.
"אנו מתנצלים על הדרישות הרבות של מסעדתנו. אולם זוהי דרישתנו האחרונה, אנא עסו עצמכם היטב עם המלח שבקנקן."
בפינה עמד לו קנקן חרסינה מרהיב בצבע כחול מלא במלח. חברינו הנלאים החליפו ביניהם מבטים בפרצופים מרוחים בשמנת.

chumon 14
"זה נראה לי מוזר."
"האמת שגם לי."
"כשהיה כתוב שהמסעדה עם הרבה דרישות, לא חשבתי שהדרישות הם של המסעדה."
"כשהיה כתוב שהאוכל הוא אירופאי חשבתי שמגישים אוכל אירופאי לאנשים שבאים, אבל נראה שעושים אוכל אירופאי מהאנשים שבאים ומי שאוכל זה בעל הבית. זאת אומרת ש ש ש ש… או או או אוכלים או או אות אותנו…" החל הראשון לרעוד ובלע את המילותיו.
"אות אות אותנו…" החל השני לרעוד ובלע את מילותיו.
"לברוח…" רץ אחד הג'נטלמנים אל הדלת מאחור, אבל הדלת לא זזה.
בקצה החדר עמדה לה עוד דלת, בדלת היו שני חריצים ובצדיה בצבצו להם סכין ומזלג כסופים.
"תודה רבה לכם שהגעתם עד לכאן. וודאי הייתה זאת דרך ארוכה. אנא כנסו פנימה."
היה כתוב על השלט. מתוך החריצים הציצו להן שתי עיניים בצבע כחול.
"אמאל'ה" אמר ברעד.
"אמאל'ה" אמר גם חברו.
השניים פרצו בבכי.

chumon 16
מאחורי הדלת נשמעו ההתלחששויות.
"הם עלו עלינו, הם לא שמו את המלח."
"ברור שיעלו עלינו, לכתוב דברים כמו אנחנו מצטערים על הטרחה או סליחה על הדרישות הרבות, אני לא מבין איך הבוס חשב על דברים כאלה טיפשיים."
"מה זה משנה בכלל, בכל מקרה אנחנו לא נקבל אפילו את העצמות."
"אבל אם הם לא יכנסו לכאן האחריות תיפול עלינו."
"בוא, בוא נקרא להם. לקוחות יקרים, אנא כנסו, הצלחות נקיות, והסלט כבר מתובל, כל מה שחסר הוא לסדר אתכם עם הסלט ולשים על צלחת לבנה. אנא כנסו."
"כן , אנא בואו במהירות. אולי אינכם מחובבי הסלט? אפשר להדליק את הכיריים ולטגן אם תחפצו בכך. בכל מקרה אנא בואו במהירות."
השניים היו כל כך מבוהלים עד כי פרצופם הפך לנייר מקומט. הם הסתכלו אחד על השני ברעד ופרצו בבכי.
הקול מצדו השני של הדלת גיחך לעצמו ואמר בקול גדול.
"אנא כנסו. לא חבל, הדמעות ישטפו את הקרם שעמלתם כה רבות למרוח. אביא עוד מיד. אנא כנסו במהירות."
"אנא כנסו במהירות, הבוס כבר שם מפית על צווארו, מחזיק בסכין ומלקלק בלשונו. הוא מחכה רק לכם לקוחות יקרים."
השניים בכו ובכו ובכו ובכו ובכו.
פתאום מאחוריהם נשמע, "הב, הב, האו."
שני הכלבים הלבנים כדובי שלג, פרצו את הדלת ונכנסו אל החדר. העיניים נעלמו מהחריצים מיד, הכלבים המשיכו בגרגור להסתובב בתוך החדר, ופתאום הם נבחו נביחה רועמת וקפצו לדלת הבאה.
הדלת נפתחה באחת, והכלבים קפצו כאילו נשאבו פנימה. בתוך החשיכה של הדלת עלו קולות:.
"מיאו, קסס. גרר." ואיתן נשמעו קולות של מאבק.
החדר התפוגג כמו עשן, והשניים נותרו עומדים באמצע שדה, רועדים מקור.
הם מצאו את המעיל, את הארנק, את הנעליים, את סיכת העניבה ושאר חפציהם מפוזרים ברחבי היער. חלקם תלויים על ענפים וחלקם לרגלי העצים. הרוח נשבה בעוז, הדשא רשרש, עלי העצים קשקשו, והעצים השמיעו חבטות חלולות.
הכלבים חזרו לרגלי אדוניהם.

chumon15
מאחור נשמע קול הקורא :" אדונים, אדונים."
השניים התחזקו בבת אחת וקראו: "אנחנו פה, בוא מהר."
הופיע מדריך הצייד חבוש כובע קש, כשהוא מפלס את דרכו דרך העשב.
כשראו אותו השניים סוף סוף הרגישו בטוחים.
ישבו הם לאכול את הדנגו שהביא מדריך הצייד, קנו הם בשר ציפור הרים בעשרה ין וחזרו לטוקיו.
אבל, גם לאחר חזרתם לטוקיו והאמבטיה החמה, הם לא הצליחו לשכוח את אותו הרגע שפניהם הפכו לנייר מקומט.

 

קשה להגיד שהסוף הוא אופטימי, וגם קשה להגיד שיש לו מוסר השכל כלשהו. יכול להיות שדווקא בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה שהוא.
במהלך הסיפור ניסיתי לשלב איורים בגירסאות הרבות שיצאו לספר, האיורים הללו הם רק חלק קטן. ישנן עוד גירסאות רבות לסיפור הזה עם איורים מקסימים לא פחות.

chumon 17

 

המסעדה רבת הדרישות 3

לפרק הקודם לחץ כאן.

 

גם בתוך החדר הזה, עוד דרישה מוזרה כתובה על הקיר.
"אנא השאירו את הרובים והכדורים כאן."
מתחת לשלט עמד מדף שחור.
"באמת אי אפשר לאכול עם רובה בין הידיים."
"בטח הסיבה היא שבאים לכאן כל הזמן אנשים מאוד חשובים."
השניים הורידו את רוביהם, התירו את חגורותיהם והניחו על המדף.

chumon 12
לאחר מכן נתקלו בדלת שחורה.
"אנא הסירו את כובעיכם, מעילכם ונעליכם."
"מה אתה אומר? להוריד?"
"אין ברירה, בוא נוריד. מעניין מיהם אותם אנשים חשובים שבאים לכאן."
השניים הסירו את הכובע ואת המעיל ותלו אותו על וו, הסירו את נעליהם וצעדו בזריזות דרך הדלת.
ומאחורי הדלת….
"אנא הסירו את סיכות העניבה, החפתים, משקפיים, ארנקים וכל מתכת אחרת והניחו אותם כאן."
ליד הדלת עמדה כספת צבועה בשחור, עם דלת פעורה לרווחה ומפתח בחור המנעול.
"אולי הם משתמשים בחשמל כדי להכין אחת מהמנות, אם יהיה עלינו משהו ממתכת זה יכול להיות מסוכן. לכן עדיף שנשאיר אותם כאן."
"יכול להיות. אולי אחרי הארוחה את החשבון משלמים כאן בדרך חזרה."
"נראה ככה."
על בטוח."
השניים הסירו את משקפיהם ואת חפתיהם, הכניסו אותם לתוך הכספת וסגרו עם מפתח.

chumon 13
בעודם הולכים הם נתקלו בעוד דלת ולפניה היה קנקן אחד מזכוכית. על הדלת היה כתוב:
אנא מרחו את רגליכם, ידיכם ופניכם בקרם שבתוך הקנקן.
כשנגעו בקרם גילו כי זוהי שמנת.
"איזה מן דבר זה לבקש מאתנו להימרח בשמנת?"
"זה בטח בשביל למנוע היווצרות של סדקים בעור בגלל ההפרש הטמפרטורות בין החוץ לפנים. מעניין עד כמה חשובים האנשים שבפנים. יכול להיות שבעוד כמה דקות נשב עם בני מלוכה."
השניים מרחו את השמנת מהקנקן על פניהם, מרחו על ידיהם, פשטו את הגרביים ומרחו על רגליהם. את שארית השמנת אכלו במסווה כאשר מרחו על הפנים.

chumon 11
השניים פתחו בחיפזון את הדלת הבאה, אבל מאחוריה:
"מרחתם את הקרם היטב? גם מאחורי האוזניים?"
היה כתוב על שלט, ומתחתיו עוד קנקן קטן מלא בשמנת.
"שכחתי למרוח מאחורי האוזניים, כמעט ונבקעו לי סדקים מאחורי האוזניים. בעל הבית כאן מאוד דקדקן בהכנות."
"הוא באמת שם לב לפרטים הקטנים. אני כבר מת לאכול משהו, אבל אם הגענו עד לכאן אין ברירה."
לאחר שנמרחו הדלת שממול נפתחה במהירות הבזק.
"האוכל עוד מעט מוכן,
עוד פחות מ15 דקות,
מיד אפשר לאכול,
אנא רססו על ראשכם מעט מן הבושם שבבקבוק."
ליד הדלת נצנץ לו בקבוק בושם מוזהב.
השניים התיזו על ראשם מהבושם שבבקבוק.
אבל לבושם שבבקבוק היה יותר ריח של חומץ מאשר של בושם.
"יש לבושם הזה ריח של חומץ, מעניין למה."
"זו בטח טעות, אולי המשרתת הצטננה והכניסה בטעות חומץ."
השניים פתחו את הדלת ונכנסו לחדר הבא.

המסעדה רבת הדרישות חלק 2

לפרק הקודם לחץ כאן.

 

אני מבקש את סליחת הקוראים על העיכוב בפרסום המשך הסיפור, הייתה לי תקופה קצת עמוסה. הכנתי כמות לא קטנה של חומרים כך שלא יהיה עיכוב בפרסום בזמן הקרוב.
ולהמשך הסיפור:

chumon 5

"תראה, בול בזמן. אפילו נראה שפתוח, בוא נכנס.""קצת מוזר, במקום שכזה. אבל נראה שאפשר לאכול כאן משהו, לא?"
"בטוח שאפשר. אפילו כתוב על השלט."
"אז בוא נכנס. אני כל כך רעב שעוד רגע אני מתעלף.”
השניים עמדו בכניסה לבית, הכניסה הייתה מרוצפת בלבני חרסינה לבנה, בהחלט היה זה מראה מרשים. הדלת עשויה מזכוכית ועליה כתוב באותיות זהב: "נא להיכנס. אין צורך להתבייש."
כשראו זאת השניים, צהלו ואמרו: "תראה מה זה, העולם מסתובב כמו שצריך. כל היום היה עמוס מכשולים, וכמעט לא הייתה לנו ארוחת ערב, אבל בסוף תהיה לנו ארוחת ערב בחינם ועוד במסעדה."
"אני בטוח שזוהי המשמעות של לא להתבייש."

chumon 8

השניים דחפו את הדלת ונכנסו פנימה. עם כניסתם לבית עמדו בתחילתו של מסדרון. על הצד האחורי של דלת הזכוכית היה כתוב באותיות מזהב: "ברוכים הבאים, במיוחד לצעירים ומדושנים." כשהשניים הבינו שהם יותר מרצויים, שמחו עוד יותר.
"איזה יופי, אנחנו בקטגוריה של הרצויים במיוחד."
"כי אנחנו עומדים בשתי הדרישות." הם התקדמו לאורך המסדרון בזריזות והגיעו לדלת צבועה בצבע תכלת.
"איזה בית מוזר. למה יש כל כך הרבה דלתות?"
"זה סגנון רוסי. ככה בונים במקומות קרים בהרים." השניים פתחו את הדלת, ומעל ראשם היה כתוב באותיות צהובות: "המסעדה הזאת היא מסעדה עם דרישות רבות, לכן נודה על התחשבותכם."
"לא רע, בשביל מקום באמצע היער."
"למה לא? תחשוב, גם בטוקיו אין הרבה מסעדות גדולות כאלה על הרחוב הראשי."
בעודם מדברים פתחו את הדלת, ובצידה האחורי היה כתוב: "אכן דרישותינו הן רבות ביותר, אך אנא מלאו כל אחת מהן."
"מה זאת אומרת?" זעף אחד הג'נטלמנים. "בטח בגלל זה התנצלו מראש על הדרישות הרבות והזמן הרב שלוקח להתכונן."
"יכול להיות, אבל אני רוצה כבר להיכנס לחדר אוכל."
"ולשבת שם ליד שולחן." אבל כשנכנסו בדלת, למרבה התסכול הייתה עוד דלת. בפינת החדר הייתה תלויה מראה ולרגליה מברשת עם ידית ארוכה.
על הדלת היה כתוב באותיות אדומות: "לקוח יקר, אנא הברש את שערך כיאות והסר את הבוץ מנעליך."

chumon7 chumon 10

"מרשים מאוד, כנראה שהמסעדה הזאת ברמה יותר גבוהה ממה שחשבתי כשנכנסנו מהיער."
"עם הקפדה כזאת על הנימוסים, בטח באים למסעדה הזאת הרבה אנשים חשובים."
השניים הברישו את שערם למשעי, והסירו את הבוץ מעל נעליהם. כאשר סיימו להבריש את שערם, עוד לא הספיקו להניח את המברשת על השולחן לפני שהיא התפוגגה לה באוויר ורוח פרצים נכנסה לחדר. השניים שהצטופפו אחד לשני מרוב בהלה, התקדמו לתוך החדר הבא שדלתו נפתחה עם הרוח.
בבטן ריקה אמרו בליבם "אם לא נאכל משהו חמים בקרוב, מי יודע מה יהיה עלינו."

ההמשך בימים הקרובים…

 

לפרק הבא לחץ כאן.

המסעדה רבת הדרישות חלק 1

מיאזאווה קנג'י,  אחד הסופרים היותר מרכזיים ומוערכים ביפן, סגנון כתיבתו מתאפיין בפשטות ושאיפה לטוב. צורת כתיבה יוצאת דופן בנוף הספרותי היפני שנוטה לכתיבה מורכבת ומלנכולית. רובן המוחלט של יצירותיו של מיאזאווה נחשבות לקלאסיקות ביפן, אולם למרבה ההפתעה אף אחד מספריו עדיין לא תורגם לעברית. אחד משיריו המפורסמים ביותר פורסם בבלוג של דרור בורשטיין בתרגום מוצלח מאוד. המתרגם בחר לתרגם את שמו של השיר ל"כזה אדם", ביפנית שמו הוא "雨ニモマケズ” שתרגומו המילולי הוא "לא אפסיד\אכנע לגשם". אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את השיר בלחיצה כאן.

הסיפור שבחרתי לתרגם נקרא "המסעדה רבת הדרישות", שהוא סיפור ילדים מאוד מפורסם שלו.

המסעדה רבת הדרישות\מיאזאווה קנג'י

שני ג'נטלמנים צעירים לבושים כמו חיילים בריטים נכנסו לעומק היער המכוסה בעלי שלכת, עם רובה מנצנץ ושני כלבים גדולים ,לבנים כמו דובי קוטב.
בעודם הולכים שוחחו ביניהם: "איזה מן יער זה. אפילו ציפור אחת אין בו. אפילו לא חיה אחת. הלוואי שאיזושהי חיה כבר תצא, שאוכל לנסות את הרובה, בום!"

untitled
"איזה כיף יהיה להכניס 2-3 כדורים לתוך הבטן של צבי, לראות אותו מסתובב בחוסר אונים ונופל."
היה זה עמוק בתוך היער. כה עמוק, שאף מדריך הציד שליווה אותם תעה בדרכו ונעלם.
כה עמוק, שאף שני הכלבים הדומים לדובי קוטב איבדו את דרכם, נבחו ונבחו זמן רב, ולבסוף העלו קצף בפיהם ומתו.
"הנה הלכו להם אלפיים ארבע מאות יין" אמר אחד הג'נטלמנים, כשהרים את עפעפיו של אחד הכלבים. "שלי עלה אלפיים שמונה מאות" אמר השני בדכדוך והטה את ראשו.
הג'נטלמן הראשון, בפנים קצת חיוורות נעץ את מבטו ברעו ואמר. "נראה לי שכדאי שנחזור."
"אתה צודק, נהיה קר ואני רעב. בוא נחזור."
"טוב, נסיים להיום. בדרך חזרה נקנה כמה ציפורי בר מהמלון שהיינו בו אתמול."
"זה יהיה כאילו צדנו אותם בעצמנו. היה שם גם ארנבת נכון? בוא, בוא נחזור." אולם לחוסר מזלם, הם לא מצאו את דרכם חזרה.
הרוח נשבה בעוז, הדשא רשרש, עלי העצים קשקשו, והעצים השמיעו חבטות חלולות.
"אני כל כל רעב. מרוב רעב כואבת לי הבטן."
"אני גם. כבר אין לי כוח ללכת."
"גם לי אין לי כוח ללכת. איזה בְּרוֹךְ, אני רוצה לאכול משהו."
"אני כל כך רעב."

chumon 3
שני הג'נטלמנים המשיכו כך, בתוך העשב המרשרש.
ואז, כאשר סובבו את ראשם אחורנית, ראו בית אירופאי אחד עומד במלוא הדר.
בכניסה של אותו בית היה תלוי שלט שעליו כתוב:
RESTAURANT
מסעדה בסגנון אירופאי
WILDCAT HOUSE
בית חתול הבר.

 

 

chumon2

 

 

לפרק הבא לחץ כאן.

דיבור נופל (ראקוגו)

rakugo turube

שואופוקוטיי צורובה (笑福亭鶴瓶), אחד השחקנים המוערכים ביפן. התחיל את דרכו בראקוגו.

למרות ארשת הרצינות שבד"כ משווים ליפנים, תרבות ההומור היפני היא ענפה מאוד, יש סוגים רבים של קומדיות. הז'אנר שבחרתי לכתוב עליו היום הוא ראקוגו (落語), בתרגום ישיר משמעותו הוא "דיבור נופל". הראקוגו פותח במאות ה-9 וה-10 על ידי כמרים בודהיסטים שביקשו להכניס עניין בטקסים של המקדש. הראקוגו הפך למאוד פופלארי בתקופת אדו בסביבות המאה ה-17, כאשר הוא נהיה נגיש לכלל האוכלוסיה. הופעת הראקוגו בנויה מאדם אחד שמספר סיפור שבמקרים רבים הוא מאוד מוכר (כמו מחזה של תאטרון). אותו אדם יושב על כרית, יש לו מיקרופון, מניפה ולפעמים שולחן קטן וחתיכת עץ. במהלך הסיפור על אמן הראקוגו לשלב בדיחות ולעשות קולות של הדמויות השונות. השימוש באביזרים הוא מאוד מינימאליסטי, לרוב המניפה משמשת כאביזר וחתיכת העץ לרוב משמשת כדי לסמן מעבר מדמות אחת לשנייה בדיאלוגים. סיפורים מפורסמים זוכים לביצועים שונים, בכל ביצוע הסיפור אומנם נשמר אבל הבדיחות ודרך הסיפור משתנה. כמו כמעט כל אומנות יפנית גם עולם הראקוגו הוא מאוד קפדני וישנם יחסי תלמיד מורה מאוד קרובים. לאחר שתלמיד למד אצל מורה תקופה ארוכה הוא מקבל שם במה מהמורה שלו שלרוב כולל אות סינית (קנג'י) מהשם של המורה, מה שמשייך אותו לשושלת של אותו המורה. עם מורים מפורסמים במיוחד ארוע כזה מגיע אפילו לעמוד הראשי בעיתון.

הפעם אביא סיפור ראקוגו מאוד מפורסם בשם "נרקיס הבמבוק" 竹の水仙, בגלל שהטקסט המקורי הוא מאוד ארוך (מדובר בהופעה של למעלה מחצי שעה), והוא בדיאלקט אוסקאי (מאוסקה) כבד מאוד, אתרגם את הסיפור כמו שהוא נכתב בערך שלו בויקיפדיה, מחברי הערך עשו לו עיבוד מוצלח וקצר.

נרקיס הבמבוק

בפונדק קאנגאווה, בחדר בקומה השנייה, התאכסן גבר תקופה ארוכה למדי. אותו גבר אכל ושתה כמו חזיר ולא שילם אפילו מטבע אחד. כאשר נכנס לפונדק הוסכם שאת החשבון ישלם רק כאשר יעזוב את הפונדק, עד אז לא משנה מה לא יגבו ממנו את חובו. אולם מכיוון שהמצרכים והכסף בפונדק כמעט התכלו, בעל הפונדק , דאיקוקויה-קינאמון, בהוראתה של אישתו הלך בלית ברירה לגבות את החשבון שכבר התערם עד לכמעט 3 ריו1.
כאשר דרש הבעל הפונדק את כספו, ענה אותו הגבר "אין לי אפילו מטבע אחד". הבעלים בכעסו שאל "אז איך אתה מתכוון לשלם?". הגבר הציג את עצמו כנגר מקאנסאי ואמר "יש לי רעיון. הבא לי מסור חד ובו איתי לאחורי הפונדק לחורשת הבמבוק". למרות החשד שאותו הגבר מתכוון לרצוח אותו ולנסר אותו לחלקים, הלך איתו כפי שביקש. הגבר הצביע על מספר במבוקים מתוך החורשה הצפופה ופקד עליו לנסר אותם. בעל הפונדק עם אי שביעות רצון רבה, עשה את מה שאמר לו.

Kanagawa yado

פונדק קאנגאווה. תחנה ב"טוקאידו", הדרך המחברת בין אוסקה לאדו (טוקיו של היום).

אותו גבר הכין אגרטל פרחים, שחרוט בו ניצן של נרקיס. הגבר הבטיח לבעלים "כשנמכור את זה, עם הרווח אשלם לך את החשבון". בעל הפונדק עשה את שהסביר לו אותו גבר, מילא את האגרטל במים ותלה את נרקיס הבמבוק במקום בולט לעין בחזית הפונדק עם פתק עליו כתוב "למכירה". יום למחרת הניצן נפתח, והנרקיס העשוי מבמבוק פרח לתפארת.

ממש במקרה עברה במקום שיירתו של הדאימיו של היקונו-קומאמוטו , הוסוקאווה אצ'ו-נו-קאמי2. אצ'ו-נו-קאמי ראה את נרקיס הבמבוק ונשבה בקסמו. עוזרו האישי של הדאימיו, נכנס לפונדק ושאל את הבעלים, "כמה?". הבעלים עלה לקומה השנייה ואמר, "הקונה הוא דאימיו, אפשר לגבות קצת ביוקר, אולי נמכור במטבע כסף שלם" הציע לגבר. אבל הגבר אמר "תמכור את זה בלא פחות ממאתיים ריו". בעל הפונדק שהתבלבל מההתרחשות, העביר את המסר לעוזר. אולם העוזר התרגז מאוד "השתגעת, זה לא מחיר לקישוט מבמבוק. גזלן!" הוא הכה את הבעלים ויצא. הבעלים התלונן לגבר, "לא רק שהברחת את הקונה אלא גם שהוא הכה אותי בגלל המחיר". אבל הגבר אמר "אל תדאג, תשאר בחזית הפונדק ותראה איך הוא חוזר על ארבע."
באותו הזמן, העוזר סיפר לאדונו שנח בפונדק אחר, כי הוא חזר מבלי שקנה את הבמבוק. כששמע זאת אצ'ו-נו-קאמי, פניו האדימו "נרקיס הבמבוק הזה, הוא יצירתו של גדול אומני דורנו ,הידארי ג'יגורו3 . הוא מכין אותם רק כשנחה עליו הרוח, ערכו לא יסולא בפז. נרקיס כזה אפשר למצוא רק בקיו4. " כשהבין שהעוזר לא קנה את הנרקיס כי חשב שמאתיים ריו זה יקר מדי, רתח אצ'ו-נו-קאמי מזעם וציוה עליו "לך מיד אל אותו הפונדק, אם לא תצליח לקנות את הנרקיס, אצווה עליך לעשות ספוקו.5". ברגע ששמע זאת העוזר, הבין שדמו בראשו ורץ חזרה אל הפונדק.
כשראה בעל הפונדק את העוזר אמר "בגלל המכה שהכנסת לי, המחיר עלה ל 300 ריו". בעל הפונדק הופתע להיווכח שהעוזר מוכן לקנות למרות המחיר המופקע. הוא שאל "מדוע תשלם מחיר כזה לבמבוק מגולף?", העוזר סיפר לו, וכך הבין שהאורח שלו הוא לא אחר מג'יגורו.
לאחר שמכר את נרקיס הבמבוק, הבעלים ואישתו הגיעו להתנצל בפניו על חוסר הנימוס שנהגו בו ולתת לו את הכסף של המכירה. מפני שהמחיר שקבע היה 200 ריו, ג'יגורו נתן את ההפרש של 100 ריו לבעל הפונדק ואישתו, ושילם 50 ריו נוספים על האוכל והלינה.
כאשר עמד ג'יגורו לעזוב את הפונדק, ביקש הזוג ממנו "בבקשה, בוא תשאר איתנו ותכין את נרקיסי הבמבוק שלך", אבל ג'יגורו סירב. ששאלו מדוע הסביר "בכל פעם שאני גורם לפרח לפרוח בבמבוק, חיי מתקצרים".

1. [ריו הוא המטבע של תקופת אדו, הוא עשוי מזהב טהור וערכו הוא כ-60 מטבעות כסף. האומדן הוא בערך 3,000 ש"ח.]
2. ["דאימיו" הוא שם תואר לשליט אזורי. משפחת הוסוקאווה היא משפחה שאכן שלטה באזור קוממוטו (בקיושו שבדרום יפן) וככל הנראה היה גם אדם בשם אצ'ו-נו-קאמי. משפחת הוסוקאווה עד ימים אלו מעורה בפוליטיקה של האזור.]
3. [הידארי ג'גורו (左甚五郎) הוא חרט אגדי מתקופת אדו, שמיוחסת לו היצירה של החתול המנמנם במוזליאון של אייאסו טקוגאווה בעיירה ניקו.]
4. [שמה הקודם של העיר קיוטו.]
5. [ספוקו היא מילה אחרת לחארקירי. מצב שבו על הלוחם, מסיבות שונות, לרטש את בטנו בעזרת חרבו.]

nemuri neko

ה"נמורי נקו" (眠り猫) החתול המנמנם בניקו.

 

בגלל הכתיבה ה"אנציקלופדית" של ויקיפדיה לקחתי לעצמי את החירות לשנות ולפלפל קצת את הטקסט.

הרשת מלאה מופעים מוקלטים של האמני הראקוגו, טובים יותר וטובים פחות. ישנה גם כמות לא מבוטלת של ראקוגו באנגלית, המבוצע על ידי אמנים יפנים או חובבי הז'אנר שמחוץ ליפן. לסיום אצרף ביצוע של "נרקיס הבמבוק" על ידי אחד אמני הראקוגו הגדולים ביותר, קאצורה אוטמארו. לצערי אין כתוביות, אבל אם תקפיצו קצת ברצועה תוכלו להתרשם מאופן הביצוע, כיצד הוא משתמש באביזר וכיצד הוא ממחיז את הדמויות השונות, כל זה בעודו יושב על כרית ומדבר.( מסיבה כלשהי אי אפשר להקרין את הסרטו על דף זה לכן אנא לחצו כאן, כדי לעבור לסרטון באתר).